גזר דין בתיק ת"פ 218-03-10

כתב האישום והעבירות בהן הורשע הנאשם

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות בנשק לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק.

בעובדות כתב האישום נטען, כי ביום 11.2.2010 זמן קצר לאחר חצות, יצא המתלונן מבית קפה באחת השכונות באום אל פחם ונכנס לרכבו שחנה בקרבת מקום. באותן נסיבות הגיח הנאשם לעברו כשהוא רעול פנים וחמוש באקדח טעון, פתח את דלת הרכב הקדמית, התכופף לתוך הרכב והחל לירות לעבר המתלונן. בהמשך, תפס המתלונן את הנאשם ונאבק עמו בתוך הרכב, תוך שהוא מסיר מראשו את כיסוי הפנים ומנסה להוציא מידו את האקדח. במהלך אירוע זה, נפגע המתלונן משני קליעים בכתף השמאלית ובירך הימנית ואושפז בבית החולים. כאמור, לאחר שמיעת הראיות, הורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

טיעונים לעונש

בטיעוניו לעונש, ציין ב"כ המאשימה כי מדובר במעשים חמורים ביותר, שהמרחק בינם לבין פגיעה אנושה במתלונן ואף קיפוח חייו, הינו מרחק קטן ביותר. העובדה שלמתלונן לא נגרמו חבלות קשות יותר, נזקפת לתושייתו ולכך שנאבק בנאשם, אחז בנשק ורק בדרך נס ניצלו חייו. המאשימה הפנתה להתייחסותו המחמירה של בית המשפט לעבירות מעין אלה, הנעשות עקב יישוב סכסוכים באמצעות נשק קר או חם, תוך שהדגישה הקביעה המפורשת כי על בית המשפט לתרום את תרומתו למלחמה בתופעה זו בדרך של הטלת עונשים ראויים. לפיכך, עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש מרתיע הכולל מאסר בפועל לתקופה ממושכת, עונש מאסר מותנה ממושך ומרתיע גם כן, ובנוסף לחייבו בפיצוי המתלונן, לאור החבלות שנגרמו לו.

ב"כ הנאשם ציין, כי שולחו נעדר עבר פלילי, למעט עבירה אחת משנת 1998 וכי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, אב לשלושה ילדים המפרנס את משפחתו בכבוד ואף דואג לצרכי אמו ואחיו. עוד נטען, כי הנאשם היה במעצר תקופה של כחודשיים וחצי וכי הוא מוחזק תקופה של 14 חודשים במעצר בית מלא, עד היום. לטענת הסנגור, עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בעת גזירת העונש.

בנוסף, טען ב"כ הנאשם כי לצד שיקולי ההרתעה והגמול בענישה, על בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולי שיקום הנאשם הספציפי העומד לדין. במקרה דידן, מדובר בנאשם צעיר, אב לשלושה ילדים קטנים, שהצעיר מביניהם בן מספר חודשים. מאז האירוע נתונה משפחתו בדוחק כלכלי, שכן נבצר מהנאשם לפרנס את משפחתו כפי שעשה בעבר, בשל מעצר הבית שבו הוא נתון.

אף ב"כ הנאשם הפנה לפסיקת בית המשפט העליון במקרים דומים, בהם ננקטה גישה מקלה, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם ויתר נסיבות העניין באותם מקרים. במבחן התוצאה נאמר, כי לא נותרה אצל המתלונן כל נכות כתוצאה מהירי. לפיכך, ביקש ב"כ הנאשם שלא למצות עם שולחו את הדין ולנהוג בו במידת הרחמים. לשיטתו, הטלת מאסר מותנה שיהווה חרב מתהפכת מעל צווארו של הנאשם, יש בה כדי להרתיעו אף ללא הטלת מאסר בפועל.

בתום טיעוני הצדדים, ביקש הנאשם לומר מילים אחדות. לדבריו, הוא אינו אדם מסוכן כפי שמנסה המאשימה להציגו, אלא חי במעגל סגור המתנהל בין העבודה לחוג משפחתו. הנאשם ציין כי הינו נרגש ואינו יודע מה לומר, אך הוסיף כי הוא יודע שהוא חף מפשע. לכן, ביקש מבית המשפט להתחשב במשפחתו, באשתו ובילדיו והביע חרטה על מעשיו.

ד י ו ן

אכן מעשיו של הנאשם חמורים. רק בדרך נס לא הסתיים האירוע בתוצאה טראגית יותר. אדם המכוון נשק אל חברו מטווח קצר ויורה בו, מעיד על עצמו כמסוכן שיש להגן על החברה מפניו. העונש הקבוע בחוק, בצדה של העבירה בה הורשע הנאשם, הינו 20 שנות מאסר. עונש זה, שבא לידי ביטוי בהוראת המחוקק, מנחה את בית המשפט בבואו לגזור את הדין.

בית המשפט נתן לא אחת את דעתו לענישה ההולמת עבירות הנעשות אגב שימוש בנשק. בע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן נאמר:

"לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינם צעירים, חילוקי דיעות שביניהם בסכינים שנעצו בגופו של הזולת - "תת תרבות הסכין" קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק קר אלא יישוב סיכסוכים בנשק חם. "סיכסוכים" קראנו לאותם חילוקי דיעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. סיכסוכי-זוטא אלה מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה-בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירייה קטלני.

תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב".

בע"פ 10580/08 אמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(2.2.2010) חזר והדגיש בית המשפט את הדברים הבאים:  

"התרענו בעבר רבות נגד התופעה המתפשטת של "יישוב" סכסוכים, תוך שימוש בנשק, והמקרה הנוכחי שב ומלמד כי אותה תת תרבות פשטה כנגע בחברה בישראל. כדי לסלק תופעה זו מחיינו, ולמצער, לצמצם את ממדיה, אין מנוס מהנהגתה של מדיניות ענישה מכבידה, הן כדי לגמול ליחיד על מעשיו, ובעיקר כדי להרתיע את הרבים".

על חשיבות השיקול השיקומי, עמד בית משפט במספר רב של הזדמנויות. יחד עם זאת, לנוכח התופעה הגוברת של יישוב סכסוכים בדרכי אלימות, תוך שימוש בנשק, והצורך להלחם בתופעה זו, נקבע כי יש ליתן את הבכורה לשיקולי הענישה המרתיעה. בע"פ 3924/05 צאיגה נ' מדינת ישראל (22.5.06) נאמר:

"במקרה דנא ירה המערער בזולתו במכוון, בשל סכסוך של מה בכך; "מה-בכך" היא כמעט לשון המעטה בנסיבות אלה. כסדום היינו, לעמורה דמינו. ראשי הממשל, ראשי התביעה הכללית, ראשי המשטרה ובתי המשפט מכבירים בכאב דברים על הצורך להיאבק באלימות, אך השוקת שבורה והדברים נותרים כחרס הנשבר. מה ניתן לעשות כדי לשרש את תרבות אנשים חטאים שצמחה בקרבנו, שהסכין הנשלפת וגם הנשק החם הם בני בית בה? אמנם אודה, כי נטייתי הבסיסית הכמעט "גנטית" מקדמת דנא וגם כיום, היא לכיוון של מאמץ לשיקום עבריינים; מי שצלח שיקומו יועיל לחברה ולעצמו, ויחסוך לציבור נזקי עבירות להוצאות של מאסרים לעתיד. ואולם, במה דברים אמורים, בימים כתיקונם, אך משנקלענו לימות מלחמה - והמאבק באלימות אין מנוס מהגדרתו כמלחמה, כפיקוח נפש, נפשות הרבים הנדקרים, הנורים והנהרגים, ואין אלה מלים רמות בעלמא - צריך שתקבל זו עדיפות ובמקרים הראויים, בתבונה ובשים שכל, תדחה מפניה שיקולים אחרים. אני אומר דברים אלה בצער. אם אין ההרתעה עד כה מצליחה די הצורך, אולי ייצא קולה של הגישה המחמירה למרחוק כך שתהא שדרכה תצלח יותר".

אלא שמדיניות הענישה הנהוגה והרצויה אינה פותרת את בית המשפט מלבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו.